החופה ומנהגיה
החופה
החופה היא מעין מבנה שמסמל את הבית החדש שאותו בונים החתן והכלה. החופה עשויה מגג קשיח או מבד, שעומד או נישא על ארבעה מוטות.
תחת החופה מתכנסים ההורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות שליוו את החתן והכלה עד הלום ועמידתם שם מסמלת את העברת הלפיד המשפחתי לדור הבא. אליהם יצטרפו גם הרב ושני עדים. לרוב, יישא הרב נאום (קצר!) בו יקשר את התאריך או אירועים שונים לשמחת החתונה.
הינומה
רגע לפני שייכנסו תחת החופה, יכסה החתן את פניה של הכלה בהינומה, יושיט לה את ידו ויחד יצעדו אל החופה. לכיסוי זה מקורות עתיקים במקורותינו. יש שהסבירו את כיסוי פניה של הכלה כאמירה של החתן לכלה: "ראי, סביבנו המון חברים וחברות, בני משפחה וידידים, אך מרגע זה והלאה זה רק אני ואת, בונים את ה'אנחנו' המשותף. תמיד נהיה ביחד ונוכל לכל האתגרים שעוד נכונו לנו".
ברכות האירוסין
טקס החופה נפתח בשתי ברכות שמקדימות את נתינת הטבעת. הברכה הראשונה היא ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס יין והברכה השניה היא ברכת האירוסין. בעבר, נתינת הטבעת והקידושין היו נעשים בנפרד מהחופה. כיום איחדו את האירוסין והנישואין יחד, ולכן ברכת האירוסין מסתיימת במילים "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", כלומר, החופה ונתינת הטבעת. בסיום הברכה, טועם החתן מן היין, ואם הכלה מרימה את ההינומה ונותנת לכלה גם לטעום מן היין.
נתינת הטבעת
המנהג הוא לקדש את הכלה בטבעת שבולטת לעין מצד אחד ולא תופסת מקום מצד שני, אך גלום בה גם רעיון נוסף. הטבעת עגולה. העיגול שונה מכל הצורות הגיאומטריות האחרות בכך, שהמרחק למרכז מכל מקום שבו נמתח את הרדיוס. יש בכך אמירה לחתן והכלה. זכרו, למרות הרקעים השונים והאישיות הייחודית של כל אחד מכם - אתם בונים יחד משפחה, והשלם גדול מסך חלקיו. יש לשניכם משימה משותפת שלשניהם יש בה כוח שווה. הידיעה הזו תסייע לכם להתגבר על כל המהמורות שעלולות להיווצר בהמשך הדרך.
התעטפות בטלית
יש חתנים שנוהגים אחרי נתינת הטבעת להתעטף בטלית חדשה ולברך עליה ברכת שהחיינו. ברכה מרגשת זו נאמרת בכל חג וכן לפני אכילת פרי חדש או לבישת בגד חדש, ומסמלת הודיה על הזכות להנות מהחידוש.
זהו מנהג יפה שמבטא את ההתרגשות מהאירוע הייחודי שמהווה ציון דרך משמעותי בחיי החתן והכלה.
בזמן אמירת הברכה מודה החתן, מלבד על הטלית, גם על הכלה החדשה שנכנסת לחייו.
קריאת הכתובה
אחרי נתינת הטבעת וההתעטפות בטלית קורא הרב את הכתובה שנכתבת בשפה הארמית והיא לא קצרה... ניתן לדבר עם הרב ולבקש לקרא אותו בקיצור ובתרגום לעברית בת זמננו. השימוש במסמך שכתוב באותה שפה בה דברו אבותינו, מבטא את הקשר של כל החוליות בשרשרת דורות ארוכה שנמשכת מאז ועד היום. החתן מאשרר את התחייבויותיו לכלה על ידי 'קבלת קניין' - חפץ שניתן במתנה לחתן ותמורתו הוא מקנה את ההתחייבויות עליהן התחייב בכתובה, והוא מרים אותו לפני שחותם עליה.
כוס יין
את הברכות תחת החופה מברכים על כוס יין. מעבר לכך שהיין הוא משקה מזין ומשמח, יש בברכה עליו גם משמעות לחתן והכלה. אין כמו היין לבטא את המסר שבכל חומר גלם בעולמנו ניתן להשתמש לטוב ולמוטב. הכל תלוי במינון, בעיתוי ובמטרה. היין הוא משקה משמח שבמינון הנכון יכול לקדם ולהרים את האדם ממצב רוח שפוף, אבל הוא גם יכול לדרדר את האדם ולהביאו למקומות מסוכנים לו ולסביבתו אם משתמשים בו במינון מופרז. כמו היין, גם זוגיות בריאה בנויה על מינון נכון של קירבה וריחוק, של קריאה נכונה של הצרכים של בן או בת הזוג.
שבע ברכות
לאחר קריאת הכתובה מוזגים כוס שניה של יין ומברכים עליה שבע ברכות. אלו ברכות שמחולקות לשלוש קטגוריות: הראשונה היא הגדרת הייעוד של הזוג שנישא עכשיו. השנייה מעניקה את הממד הלאומי לנישואי הזוג שבזכותם אנו יודעים שנמשכת שרשרת הדורות של עם ישראל. השלישית היא איחולים לחתן ולכלה שישמחו שמחה שלמה כשמחת אדם וחווה בגן עדן ושיחוו באופן העמוק ביותר את שמחת נישואיהם. בסיום הברכות טועמים החתן והכלה מהיין.
שבירת הכוס
מעמד החופה מסתיים באחד הרגעים עוצרי הנשימה וזהו הרגע בו החתן מרים את הרגל לשבור את הכוס. ישבור במכה אחת או לא? אז בואו נרגיע... כולם בסוף שוברים את הכוס, אין מה לדאוג:) המשמעות שעומדת מאחורי מנהג שבירת הכוס היא אזכור השבר הלאומי שהתחולל עם כיבושה של הארץ וחורבן המרכז הרוחני בירושלים שעדיין לא התאחה עד ימינו. לכן, לפני שבירת הכוס מבטיח החתן כי אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. עכשיו המתח נשבר, ויאללה חיבוקים...